כל אבן בחיי משמעותית,
אני סוחבת אחת אחת עד שמשליכה קדימה
ואז עומדת עליה בנצחון
ומגיעה האבן הבאה.
שום קסם,
הכל אמיתי
אבנים כבדות יותר, וגם יותר מזה
ואני מחייכת, כמו בתמונה
(מתי שאני זוכרת לחייך, אחרי כל הקיטורים)
כי כל אבן שאני סוחבת היום
היא הבסיס שעליו אני הולכת אחר-כך.
החיים (וכאן יש קללה עסיסית)
מביאים את שלהם בלי לשאול,
אז לחייך כמו תמימה טיפשית
או לחייך כמו גיבורה בסיפור אמיתי
העיקר לחייך כי האבן נעשית קלה יותר,
גם בשבוע של ימי זכרון מכבידים.
