מראה מראה שעל הקיר

ובלי עכבות בכלל התחילה כל הביקורת העצמית כמו חיה רעה!

היא עומדת לה בפינה וכל רגע אומרת –
– פה, מותק, את נשמעת ממש עייפה.
– הציור הזה ששמת – מטופש לגמרי.
– מה שכתבת אתמול היה ילדותי וקטנוני,
– עדיף תשתקי קצת לפני שאת מדברת.
(או – את בטוחה שזה מה שאת לובשת לאירוע? ~ גם לפני שעה אכלת עוגה, את לא יכולה להפסיק? ~ זה נקרא מסודר בשבילך? ~ ככה את רוצה לצאת החוצה? ~ זאת ההרצאה שהכנת? ~ עבדת על זה שבוע??? ~ זה משפט המפתח שלך?…..).

כל מיני משפטים כאלו שבאים "לטובתי"
כדי "לעזור" לי לראות את הדברים הנכונים ולא לטעות,
לא לפשל חלילה בציבור, כשהמושג פישול גמיש למדי.
משפטים שקופצים בלי התראה,
נותנים זבנג פנימי ועוצרים את הנשימה.

אני מומחית ביצירת ביקורת עצמית, ולכן טובה עם הלקוחות שלי,
שבאים להקים אתר סתם כי צריך או הגיע הזמן, ואז מתברר –
שאתר עסקי משקף אותם, דורש חשיפה כלשהי שלא חשבו עליה,
וזו מראה ענקית שצצה פתאום משום מקום.

הביקורת העצמית שלהם קטנה לעומת שלי, אני פיתחתי אותה לאורך שנים,
(חייבת לציין שגם היתה לי "עזרה" מיוחדת במשך שנים ארוכות של משפטים כאלו מדי יום)
אין ספק שיצרתי מראה מטורפת!
כל-כך מטורפת שיום אחד הבנתי את הטירוף הזה,
ויותר חשוב – הבנתי מה עושים כשיש מראה מראה שעל הקיר.

הכל יצא הבוקר כשקיבלתי במייל את הקלטת ההרצאה שנתתי במסגרת הוובינרים של גרסיאלה –
לראות תמונות שלי מוציא את הביקורת העצמית בעוצמתה הגדולה.
לשמוע הקלטות שלי (אפילו במזכירה בטלפון) מעורר בי כמה שדים נוספים,
אז לקבל הקלטה של 50 דקות (!!!) מחזיר אותי לתפלצת החמודה שבמראה,
וברגע הראשון קופצים כל המשפטים המוכרים –
את נשמעת עייפה,
הקול שלך בעייתי,
את נשמעת כמו מורה (כי אני גם מורה בעוונותי),
איזה שטויות אמרת בדקה ה…
למה לא אמרת גם…
וזה יכול להמשיך מספיק זמן כדי להכניס אותי לדיכאון.

לטובתי אני כאמור מתורגלת להפליא,
ולכן כשהבנתי שהמראה חזרה הסתכלתי רגע ואמרתי לעצמי –
תזכרי שהמראה עומדת הפוך!
(יש לזה הסברים אבל רק למי שממש מבקש).

אז הנה מה שאמרתי במשך חמישים דקות,
מי שרוצה להבין איך להתחיל את כל הקטע הזה של נוכחות קבועה באינטרנט דרך אתר אישי –
שווה להקשיב.