אתמול בהליכה מנקודה א' לנקודה ב' בתל-אביב,
תענית אסתר אז הרחובות מתנהלים רגיל ובלי מחסומי דרכים שונים של פורים,
אבל מתחילים להתמלא באנשים מחופשים ברמה התחלתית.
זאת אומרת – כובע מצחיק, קצת נצנצים, היתה קבוצת אנשים עם שיער ורוד, נגיעה של צבעוניות אנושית, עם המון צבעוניות בחנויות.
מזל שאתמול היתה לי סיבה להגיע לתל אביב, ומזל שהלכתי בדיוק במקומות הנכונים לראות את הצבעוניות המדהימה בכל החנויות, ששלפו מהמחסן שלהם דברים מתאימים לפורים, כאלו שיוצאים מהארון פעם בשנה ומושכים את העין. זה עושה לי שמח בלב וריגושים בנשמה. מי כן מתחפשים? הורים של ילדים שחוגגים את פורים ביום הזה, וכאן מתחיל הסיפור.
וונדר וומן (לא אחת, שתיים!)
אני הולכת לי ברחוב ולידי גינת כלבים מרווחת, עם אנשים שמשחקים בטלפון, כלבים שרובצים בשמש, יום שגרתי בשבילם כי בגן שלהם אין פורים. אני ממשיכה כמה צעדים קדימה ורואה אישה שמחופשת למשהו כלבי כזה, ביד אחת מחזיקה תיק, ביד השניה אוחזת באופניים שנשענות בצורה מוזרה על משענת הספסל, וביד השלישית מדברת בטלפון ומבקשת משהו, מבטיחה שהיא תיכף תגיע, פשוט נתקעו לה האופניים. ממש אשת פלא במצוקה.
אז עצרתי ושאלתי אם היא צריכה עזרה, אמרה שכן, שנתקע לה הזנב בגלגל (לרגע אחד זה היה מצחיק, לחשוב איך הכלבים מסתדרים עם הזנב שלהם בלי שיתקע בשום מקום, והנה כאן יש זנב שנתקע בגלגל) שהיא צריכה להוציא את הילד מהגן ממש עכשיו והיא לא מצליחה לשחרר את הזנב הזה, ומה היא חשבה לעצמה – להתחפש עם זנב שיכול להתקע בגלגלים, ואיך היא לא חשבה על זה….. לחץ… ובעיקר – שמחה לקבל עזרה.
מיד שמתי עלי את תחפושת אשת הפלא שלי (וונדר וומן קטנה לידי לפעמים), הסרתי את החליפה שהפריעה (כלומר נתתי את התיק הקטן והצעיף הגדול לאיש שלי שישמור) הפשלתי שרוולים במומחיות וגם הרגעתי אותה בידיעה נחרצת שנצליח, אמרתי לה שזו לא בעיה, אנחנו מיד נשחרר לה את הזנב מהגלגל.
משיכה מפה ומשיכה משם ומתברר שהשערות של הזנב תקועות ממש חזק בין גלגלי השיניים שלא זזים מילימטר. נשימה עמוקה, התבוננות מקרוב (כמעט הוצאתי משקפיים אבל זה היה שובר את תחפושת הוונדר-וומן שלי, אז רק מיצמצתי) והתברר שהוא לא זז כי בצד השני (הצד שנשען על הספסל) יש רגלית והיא למטה, מפריעה. הה, לא בעיה, הרמתי אותה למקום, ועל הדרך הרמתי גם את הגלגל האחורי כדי שיוכל להסתובב אם צריך, כי ברור שלשחרר משהו שהסתבך בסיבוב מצריך סיבוב לצד השני. ברור.
עוד משיכה קלה ו… כלום. וואוו, הזנב הזה עקשן או מה?!!!
אז עברתי לשלב ב' ובו מתקיים משפט המפתח:
אם לא הולך בכוח – אז צריך יותר כוח (וזה רק זנב של תחפושת, אם ירדו כמה שערות נוכל להתגבר על זה, לא כואב לאף אחד).
שוב להפשיל שרוולים, שוב להתכופף קלות והפעם עם קצת שרירים והרבה כוונה משכתי לזנב בשערות, בזהירות אבל בנחישות, ו… הגלגל התחיל להסתובב, השיער התחיל להשתחרר! עוד כמה משיכות בטוחות, עוד כמה סיבובים מהירים של גלגל השיניים הגדול בהילוכים של השרשרת ו………… הזנב השתחרר לגמרי!!!
וואי, איזו שמחה
איזה חיבוקים, כמה תודות, התלהבות של שתינו, ומבט בעיניים מלא תודה –
שלי, כי הסכימה שאעזור לה,
שלה – כי הצליח השחרור והיא יכולה להמשיך לפורים בלי תקלות.
איזה מצב נפלא – היא מאושרת ואני גם כן, הולכת לי בתחושה שהצלתי את העולם לפחות, מורידה את כתר אשת הפלא וחוזרת לתיק ולצעיף הרגילים, התחפושת היומיומית, כי היום פורים, אז אני מתחפשת לאישה רגילה לגמרי.
