מצאתי סרטן חולות מותש.
הוא עמד ולא זז, נדיר למצוא סרטן שלא זז,
חשבתי שהוא מת,
אז נגעתי בו עם קצה הנעל והוא עבר לעמדת תקיפה
(טוב, באתי להתאמן והוא רצה להוכיח שגם הוא יכול)
מסקנה ראשונה –
קודם כל אין ספק שהוא לא מת.
אבל הוא לא זז,
סוג של מטרה נייחת לכל עורב מצוי,
עמד באמצע המשטח וקצת הפריע לי להתאמן בשקט,
כנראה הגיע לשם אחרי דרך ארוכה לאורך הקוים
חשב שהוא הולך בכיוון הנכון,
אבל התעייף לפני שהגיע לקצה.
קודם כל צילמתי אותו, נחישות היא דבר נפלא בעיני,
ואז חשבתי לעזור לו קצת.
אין לי מושג אם הוא ביקש עזרה,
קצת קשה להבין כשלא מדברים אותה שפה,
אבל שפת גוף היא מושג דומה כנראה גם אצל חיות,
מי שלא נמצא במקום הטבעי שלו, ומגיב באיטיות
כנראה עדיף לו לחזור לאיזור הבטוח, לפחות כדי לנוח.
הסתכלתי מסביב ואספתי נתונים:
הוא מרוחק חצי מטר מהקצה (אבל רק אם עוברים על הקוים),
יש לו צבתות זריזות ביותר –
עמדת המוצא אליה זינק כשנגעתי בו שיכנעה אותי להזהר,
לא בעיה לעזור לו לזוז הצידה עם כלי מתאים,
יש עורבים מסביב אז כדאי לפעול עכשיו.
מצאתי שני מזלגות פלסטיק ועוד כמה שאריות אוכל
(שכנראה הוכנסו לפח כראוי אבל קפצו חזרה החוצה,
כי אין הסבר אחר למה האשפה זרוקה ליד הפח ולא בתוכו…)
על כל פנים, לסרטן החולות הזה יש צבתות – לי יש מזלגות!
נגעתי בו קלות, הוא קם בקפיצה מתנדנדת,
נגיעה של תמיכה שלא יפול חזרה,
עוד נגיעה להראות לו מה הכיוון הנכון, הוא הבין,
הסכים לזוז בעצלתיים הצידה ו… הופ –
קפיצה אחת לתוך החול וכמו אוטומט
התחיל להתחפר בכמה תנועות מיומנות ונח.
חזרתי להתאמן, נתתי לו להתרגל לרעיון שהוא בחול הבית,
וכשבאתי אחרי חצי שעה לבדוק מה שלומו, הוא כבר לא היה שם.
כל הסיפור הוא משל
על להיות קרובים לקצה
להתייאש קצת ולעמוד,
להרגיש לבד, חשופים לשמש ולעורבים,
הקוים הלבנים נראים נמשכים לנצח,
ואז מגיע מישהו מנקודת ראיה שונה
נותן תמיכה, דחיפה קלה וכיוון
ומגיעים חזרה למרחב הביתי,
או קרוב ככל האפשר.
מה שצריך זה להיות
לא להתחבא (אומץ / נואשות)
להסכים לקבל
או לדעת לבקש… ממני, אשמח לעזור.
(מחר במייל היומי עוד הצעת יעול קטנה בהמשך לקטגוריות).
