כבר הרבה זמן יש רמזים שהמים לא זורמים עם כוח המשיכה כמו שצריך, שאולי יש בעיה, שווה לבדוק את הצנרת. הגבנו כצפוי, גירדנו את הליכלוך בשכבה העליונה, פתחנו את הצנרת הקרובה, עשינו כמה צעדים נכונים לשלב הראשון והמים כל פעם זרמו קצת יותר טוב ושוב חזרו לעמוד בנחת בכיור.
אתמול הם עמדו על שלהם ולא זזו. עמדו גם בכיור ולא זזו. פשוט עמדו. אז פתחנו את הצנרת מפה, ופתחנו משם, הבנו סוף סוף איך בדיוק הרכיבו את תשתית הביוב מתחת לרצפה. סתמנו את האף, דחפנו קפיץ כזה של שרברבים לתוך הצינור, התכופפנו עם מכנסיים מתאימים כדי להשלים את התמונה, הזרמנו מים מהצד השני ו… ראה זה פלא, כל מה שסתם שם חלק ניכר מהצנרת שמתחת לכיור התחיל לזוז קדימה ולהעלם בצד הנכון של צינור הביוב (לא אלאה אתכם במראה או בניחוח העשיר שהתווסף לתהליך, אבל אני צרחתי בפאניקה שלצינור יוצא קקי…).
כן, זו אנלוגיה שבאה בדיוק בזמן (לא הקקי, הסתימה…).
כוח המשיכה האישי הוא זה שמזרים רעיונות, חשקים, רצונות, תנועה בלתי פוסקת קדימה.
סתימה שם מתחילה בקטן, לא ממש רואים, קצת חוסר חשק, קצת עייפות מנטאלית, קצת מזה ומההוא, ופתאום המציאות מראה שהכל סתום.
בעולם הרוחני שלפעמים אני חיה בו, אומרים שהמציאות משקפת 1:1 את הנפש והרוח, כך שסתימות בחומר הן כמו המראה של אמא של שלגיה – לא משקרות לעולם. אם כך כל פתיחת סתימה בחיים היא גם פתיחת סתימה רוחנית / נפשית / גופנית או כל מה שמתאים.
אני פתחתי את סתימת הדיבור – כתיבה, נראה לאיזה אגם זה יגיע.
איזו סתימה פתחתם לכם היום?
