בוריס קיבל שם חדש, מקום חדש, איש חדש ואהבה חדשה,
והכל הודות להמון המון עבודה סיזיפית במשך שלושה חודשים.
הסיפור המקדים הוא שיצאנו לחופש להיות לבד במדבר, ולתוך הלבד הזה נכנס כלב עם נביחה רמה במיוחד, עם כישכושי זנב, ועם בקשה שנתייחס אליו. הקשבנו לו והנביחה אמרה "בוריס, בוריס", אז קראנו לו בוריס בצחוק, ולא ידענו שהשם יידבק ויחזיק מעמד כמעט חצי שנה.
מסתבר שנטשו אותו, לא ברור מי מתי ואיפה, ברור שאין לו הרבה זמן לחיות בנטישות הזו, ואנחנו יכולים לבחור אם להחזיר אותו למרחב ידידותי או להשאיר שישרוד… אולי…
החלטנו לחפש סימנים, ואם יצליח לתת את כולם הוא ממשיך איתנו:
סימן ראשון – אם יחכה לנו במרפסת בבוקר, אז הוא כנראה רוצה להמשיך איתנו. הוא חיכה.
סימן שני – אם יעלה ויכנס לאוטו בלי בעיה, אז הוא ממשיך איתנו. עלה בלי בעיה.
סימן שלישי – לוקחים לוטרינר הקרוב, אם יש לו צ'יפ – מחזירים לבעליו, אם לא אז ניקח ונראה מה עושים איתו הלאה. אז התברר שיש לו צ'יפ, אבל הבעלים שגידלו אותו מהתחלה לא רצו אותו בחזרה (סיפור קורע לב), ולכן הוא קיבל חיסון והמשיך איתנו הביתה.
לקצר את הסיפור – התנאים אצלנו לא מתאימים לכלב כמו בוריס, אז אחרי שנרגע (שבועיים), התחיל להתרגל לאנשים שוב (עוד שבועיים), הפסיק לפחד מכל דבר שזז (עוד חודש), והתגלה ככלב נחמד להפליא, מאולף, חכם, נמרץ ואהוב, הסתכלתי לו בעיניים ויחד הבנו שצריך למצוא לו בית נכון ומפנק.
שלושה חודשים פרסמתי את העובדה שבוריס מחפש בית, במיילים, בפייסבוק, בטלפונים, בפניות אישיות ובסוף אפילו בפנייה אישית לאנשים ברחוב שנראו לי מתאימים (יש לי חוש ריח טוב לזה…), ואלו המסקנות:
- שלב ראשון: השלב התמים.
באוגוסט פרסמתי תמונות וסרטים בפייסבוק, עם סיפורים משעשעים על בוריס החמוד והנפלא שמחפש בית. כל זמן שהסיפור היה רגוע, כלומר אמצע הקיץ, אין לחץ, אנחנו מחפשים בית לבוריס – אז קודם כל קיבלנו הרבה "כל הכבוד לכם!" (טוב לאגו). היו שיתופים מאנשים קרובים ואהובים, היו כמה שאלות שלהם, כמה תשובות שלנו, וזהו. גם מיילים שנשלחו באותו זמן הביאו כמה תשובות קבועות. הראשונה חזרה על עצמה – "כל הכבוד לכם!". אחר-כך – "לא מתאים לי כרגע", ואז תמיד הצעתי שיציעו לאחרים, לחברים, לשכנים וכו'. לא עבד. - שלב שני: השלב האופטימי.
אחרי שבילה חודש אצל חברים וחזר אלינו, המשכתי לפרסם תמונות וסרטים בפייסבוק בנימה יותר נואשת, שבוריס חייב למצוא בית, כי החורף תיכף מגיע והוא לא יכול להשאר אצלנו בתנאים הקיימים. הסיפור די חזר על עצמו, האוהבים לא התייאשו והמשיכו כל הזמן לשתף ולהתכתב בפייסבוק, במסרים, בהמון תמיכה אישית.
בנוסף פניתי טלפונית למרכזי אימוץ שיעזרו לי לפרסם, הם לא רצו כי בוריס גדול, נמרץ והכי גרוע – לא מסורס… הם אמרו לי כמה אנשים היום לא אוהבים כלבים גדולים ולכן אין סיכוי שאמצא בית חדש לבוריס, ועוד כל מיני משפטים מדכאים כאלו. לא הצליחו לייאש אותי, המשכתי ב"מבצע בוריס". עדיין ללא הצלחה. - שלב שלישי – השלב ההיסטרי.
הגשם הראשון עבר די בקלות, הבנו שעם גשם קצת יותר חזק לא נצליח להתמודד, ולכן יום שלם שלחתי דרך הפייסבוק מסרים אישיים לאנשים שאני מכירה (יום שלם! מבינים את זה?!!!), ביקשתי שיעזרו להפיץ את הבקשה למצוא בית לבוריס. כמעט כולם נענו בשמחה לעזור, עודדו, תמכו ובעיקר עשו לייק ושיתפו בפייסבוק, התחילה להווצר חשיפה רצינית. יותר ויותר אנשים התחילו לעקוב אחר הסיפור, ועדיין אין בית לבוריס… - שלב הסיום – השלב הנואש.
עוד יומיים סערת גשמים… פניתי לוטרינר של המועצה. אנחנו מכירים המון שנים. אמרתי שזהו, אין לי פתרון, והוא מכיר אותי מספיק טוב, מבין שניסיתי הכל, ענה שתמיד אפשר להעביר לכלביה, לאיש נהדר ששומר על הכלבים 10 ימים על חשבון המועצה, ואחר-כך חלק מהם נשארים אצלו על חשבונו, אבל לפי החוק – מותר להרדים אותם.
נו, ידעתי שאין לי שום כוונה להרדים אותו, אבל לקבל 10 ימים של תנאים נאותים (וכל מקום יותר נאות מהפינה שיש אצלנו) זו הארכת זמן שבה בטוח נמצא פתרון יותר טוב, אז נאחזתי במילים "כלביה" "להרדים" ועפתי על זה.
שמתי הודעה שאם אין בית לבוריס אז הוא הולך לכלביה ויש לו 10 ימי חסד עד שהחוק אומר להרדים. ואז התחיל הבלגן….
קודם כל הכפישו את שמי כמישהי שמוכנה להרדים כלב. אחר-כך החליטו שזה בגלל שאני לא מוכנה לשלם, ואז הציעו מלא הצעות חסרות תועלת ומעליבות, ואם הייתי רוצה הייתי אפילו נעלבת, אלא שהכל היה מכוון מבחינתי – אני הולכת לקצוות רק כדי למצוא לבוריס בית…
וזה הצליח!
הטוב מכל הסיפור הוא שאכן נוצר באזזזז אדיר, וממצב של אף אחד – הגיעו שני אנשים מדהימים שרצו את בוריס. בר שבאה במיוחד מתל-אביב לקחת אותו, ואז שמעה את הסיפור של יונתן והחליטה (הלב הענק שלה) שבוריס יעבור אליו, כי כל הסימנים אומרים שיונתן הוא הבית הנכון בשבילו, ונסענו יחד להביא את בוריס ליונתן. העמסנו את הכלב, האוכל, הציוד שלו והגענו לבית החדש של בוריס, לא היה בזה ספק בכלל!
בוריס מצא בית!
תובנות, אם אי פעם תרצו לפרסם משהו חדש:
- אנשים אוהבים סנסציות.
- אנשים מגיבים יותר לקצוות מאשר לסיפורי אמצע.
- בפייסבוק הסיפורים זורמים במהירות האור לעומת הקצב האנושי, לכן חלק ניכר מתפספס, ולכן הפייסבוק משקף מציאות מדומה, שלפעמים אין בכלל קשר בינה ובין המציאות.
מסקנות בהמשך לתובנות:
- קטסטרופות תמיד מתפרסמות מהר וחזק.
- הפייסבוק הוא עולם אחר לגמרי מהמציאות.
- יש המון אנשים טובים סביבי.
והכי חשוב – לבוריס באדי יש בית חדש מלא אהבה! 
