מסה קריטית

כביש סואן בשעות העומס, תנועה זורמת, יש מעבר חצייה אבל אין הפסקת תנועה שמאפשרת לעבור. עומד איש אחד ומחכה, ואין שינוי, מגיע עוד אחד, ועוד כמה אנשים, ואז מגיע עוד אחד וכל הקבוצה הלא מגובשת יוצרת תנועה קלה שגורמת למכוניות לעצור ולתת להם לעבור.
איש אחד לא יכול לעצור את התנועה, שניים גם לא, אבל מגיע האיש הנוסף שמצטרף לקבוצה ומשנה את המסה לכזו שמתחילה ליצור שינוי.

ערימת קש על גב החמור כבדה אבל אפשרית לסחיבה, אז מוסיפים עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קש אחד אבל הוא זה שעבר את המסה הקריטית וגב החמור נשבר.
הקש ששבר את גב הגמל
הוא האיש שהנוסף שהזיז את קבוצת האנשים קדימה,
הוא הנסיון הנוסף לקדם משהו ואכן המשהו פורץ,
הוא העיקשות להמשיך ולהמשיך כי בסופו של דבר תהיה פריצה.

ההבדל בין שני הדברים הוא שלשבור את הגב לא נותן פריצה קדימה אלא עצירה מוחלטת, ואילו עוד מישהו לקבוצה יוצר מהלך שלא היה שם קודם, ומאפשר דברים חדשים.

אני מאמינה בעשייה, בלהמשיך ולפעול בכיוון הנכון ולדעת שכל עצירה היא רק שלב לפני שממשיכים הלאה. יש תקווה שדברים יצליחו, אבל מצד שני חייבת להיות מודעות שלפעמים העצירה היא לצורך שינוי, וגם השינוי הוא סוג של תשובה שצריך להקשיב לה. לדעת מתי להפסיק כדי לא להגיע לקש האחרון. ככה למשל מסבירים משהו לפחות 4 פעמים, אבל יותר מדי כנראה לא יעזור, כי כאן מסה קריטית תגרום רק לחוסר הבנה מתוסכל.

היפה במסה קריטית הוא
שאחרי הפריצה הכל נראה פתאום אחר
כאילו לא היה קודם מאמץ כמעט נואש,
כאילו הכל היה נכון, גם הקושי, גם הבכי ואפילו היאוש הזמני,
כי הטירוף של קודם הופך להיות זכרון מתוק של נחישות
של תחושת רווחה אדירה, הישג
והדברים איכשהו מתחילים להסתדר.

יש כמה דברים כאלו בחיי שאני בתוכם ועוד לא הצלחתי להגיע לכמות הזו של מסה קריטית, הם עוד שם וגורמים לי להמשיך לעשות, להיות, לנסות, לבכות, להרגיע, להתעצבן, לצעוק בשקט, להיות מתוסכלת, להרגיש חוסר אונים, לקוות, לשמור על אופטימיות…. ולהמשיך בכל זאת.
עד שיהיה שינוי –
פנימי שלי
או חיצוני של העולם,
אבל יהיה שינוי –
ואז נדבר על הפחד משינוי שוב…