החשיפה המתמדת הזו מביאה את כל העולם לתוך המסך שלי,
ואני רוצה לתפוס את כל העולם… והוא גדול מדי.
אני צריכה לוותר, להתחיל להסיר מהרשימה את מה שלא יתכן שאוכל לתפוס, אחר-כך את מה שאין טעם שאנסה אפילו, ואולי להסיר גם את מה שאין לי בו עניין, כי הוא במקרה נכנס לרשימה, ועדיין אני מוצאת את עצמי מול עולם בלתי נתפס שאת כולו אני רוצה לתפוס.
אני רואה, אני מתבוננת ורואה והתמונות נצרבות לי בזיכרון.
כמו מחשב ששומרים בזיכרון שלו תמונות אהובות, ככה המוח שלי שומר תמונות של אחרים, ואני רוצה אותם שלי, אז המוח מתמלא בשאיפה לנדוד, לצאת לראות, לאסוף את התמונות האישיות שאני יכולה לאסוף בתוך העולם הזה, לפני שכל התעלומות יחשפו ולא יהיו עוד דברים מסתוריים בעולם, כי כולם יגלו הכל. אני רוצה חלק מהם לגלות בעצמי, אני רוצה לתפוס את כל העולם כמו שהמחשב שלי תופס אותו, בלחיצת כפתור, בנגיעה קלה במקלדת, בבחירה מתוך מגוון אפשרויות ואז הכל אצלי. פשוט, נכון?
אם המחשב היה אנוש הייתי מקנאה בו, שהוא כבר היה בכל העולם, שהוא כבר ראה הכל, שהוא שומר בזיכרון שלו את חוויותיו בלי לסנן. יש אנשים שמגשימים את החלום שלי, שמסתובבים בעולם ואוספים אותו לתוכם, יש כאלו. אני הגשמתי חלום אחד ענק, עכשיו הגיע תור החלום השני של החיים, ואני בדרך לשם, כי העולם מחכה ואני לא מתכוונת לאכזב אותו.
כן, כבר ויתרתי על כמה דברים שוודאי לא אראה, בטח לא כמו שהיו פעם כשרציתי בחלום הראשון, אבל הם עכשיו כמו שהם וזה גם טוב, עדיין מחכים שאגיע, שאראה, שאחווה, שאשמור בזיכרון הצילומי שלי, שאקיים אותם לנצח בתוכי. הרי בסין כבר לא נוסעים כולם על אופניים כמו בתמונה שראיתי כשהייתי ילדה. עכשיו יש שם המון מכוניות, ואת זה הצלחתי לראות בעצמי, כבר פעמיים. איזה כיף! גם ליטפתי פרה בהודו, שעומדת באמצע ברחוב הצר, הצבעוני, גם עמדתי בשלג היורד באמצע ינואר באמצע מנהטן, עשיתי טאי-צ'י מול ים טורקיז בברזיל, וגם וגם וגם. אני מבורכת!
יש לזה משמעות, קטנה ואישית שלי בלבד, אני בטוחה שמעט אנשים חווים תשוקה כזו אדירה לנדודים, שנעצרת מול מציאות אחרת לגמרי, מול הרצון להשאר בתוך המשפחה עטופה ועוטפת תמיד, אבל גם אם מעט – אתם בטח מבינים אותי, יודעים שזה לא שגעון חולף אלא צורך בראשיתי לצאת, לראות, לחוות ולצבור הכל בפנים, ממתקים של זכרונות.
אני בונה לאט מציאות שתאפשר לי להרים עוגן ולהגיע למקומות אחרים, וגם להשאיר את העוגן כאן, מחובר.
מי שאמר שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר שלמה –
לפעמים הוא טועה!
