לפני יומיים שמעתי תוכנית ברדיו על זה
שהיום כולם כותבים אחד לשני ולא מדברים אחד עם השני.
אפילו ההתפתחות של שליחת הודעה מוקלטת נשארת באותה רמה.
אני לא מתחברת למסרים, בהמשך מגלה למה,
אבל בדיוק מצאתי התחברות שהופכת שליחת מסרים לתענוג טכנולוגי,
(זה בסוף, אם אתם רוצים רק תכל'ס תגללו למטה).
ואז באים לי עם הסיפור הזה של התנתקות חברתית.
טוב, אני מסכימה, אני באמת לא אוהבת מסרים
בשבילי הם אומרים:
יש לי מה להגיד, אין לי זמן להקשיב,
ואני אכתוב בתקציר כי אין לי זמן בשבילך אפילו לשיחה,
בטח שלא לכתיבה ארוכה.
ולכן אני אכתוב משפט קצר ותכליתי, חסר רגש,
לא אשמע את התגובה של הצד השני באותו רגע
אלא אחרי שיקול דעת יחסי,
שיתן עוד משפט קצר ותכליתי חסר רגש
עם כמה קיצורי חחח להראות שצחקתי,
במקום להתקשר ולצחוק ולהדביק אותי בצחוק הזה.
מצוין כשלא רוצים לדבר עם מישהו אלא רק להעביר מסר,
ומתאים כשבאמת אין זמן אבל חייבים לתקשר
אבל לא לגיטימי לכל הזמן.
זו לא שיחה אמיתית עם רגשות ומחשבות מיידיות,
כי הדבר האמיתי הוא יחסים בין אנשים
שמתגלים אפילו בשיחת טלפון קצרה –
כמה פעמים יצא לכם אחרי המשפט הראשון של הצד השני כבר לחשוב
איך הוא נראה ומה הוא מרגיש, מה הוא חושב מעבר למילים שנשמעות,
ולפעמים מיד לשנות את טון הדיבור, כי התוכן של הדברים שונה מהקול שהשמיע אותם?
מה שמוביל בהכרח לאמפתיה, התייחסות לצד השני באופן כללי, לא רק למילים.
מה ששמעתי בתוכנית הוא
שהדור המשתמש במסרים הוא דור שמאבד את האמפטיה.
אז לא אהבתי את מה ששמעתי, אבל התחברתי לתוכן,
הבנתי פתאום כמה דברים של המציאות הקרובה אלי,
והבנתי איפה אני נמצאת בסקאלה –
אני ממש מיושנת… כי אני מעדיפה לשוחח.
ויחד עם זה,
יש התכתבות במסרים, ברור!
אבל איזה מילכוד!!!
מי שהמציא את הטלפונים הסלולריים מתעקש להתעלל בדור הותיק.
קודם כל זו המצאה חדשנית, כבר התעללות,
כי שפת התיפעול שונה לגמרי מהזמן שבו הכפתורים שלטו בטכנולוגיה.
לך תסביר למי שרגיל ללחוץ או לסובב,
שפה צריך רק לגעת בקלילות.
לא באמת ללחוץ, לא באמת לגעת, רק ללטף קלות.
(אפילו את המגע האמיתי מאבדים כאן –
איפה החיוג הותיק, הלחצנים שלחצנו עליהם, אח, הנוסטלגיה).
אחר-כך יש עניין של הכנסת כל אותיות המקלדת למרחב מצומצם,
כך שהאותיות קטנטנות, מתאימות לעיניים של צעירים,
וכמובן שצריך משקפיים (אני צעירה… יחסית).
ואם לא בא לי להרכיב משקפיים ברגע הזה,
כי אני עוד לא רגילה לשלוף אותם בכל פעם שצריך לקרוא משהו
(אחרי 12 שנה של משקפי קריאה) כי אני עוד רואה טוב…
(תלוי באורך היד)
(תלוי כמה מצמצמים את העיניים)
(תלוי כמה אני מנחשת ממה שלא רואה)
אז למה לעשות כזה מוצר שמוכיח לי שהראיה שלי כבר לא צעירה???
ונגיד שכבר מצאתי את המשקפים,
ולמדתי לגעת בקלילות
עכשיו צריך להקליד את המילים
ולשים לב שתיקוני הטעויות לא עושים לי פאדיחות…
בקיצור – לא נעים.
אז מה מצאתי?
(לא מצאתי לבד חלילה, רועי הגאון גילה לי),
משהו שבטוח כולכם מכירים ורק אני פתאום גיליתי –
שאת כל הסלולרי הזה בווטסאפ שמוציא מהדעת במזעריות שלו
אפשר לכתוב במחשב!!!
מבינים,
אני יכולה לכתוב מגילות בווטסאפ במקום תקצירים,
אני יכולה לשבת מול המחשב ולכתוב במקום נגיעות קלות במסך פיצפון,
וזה מופיע על המסך של הסלולרי.
הווטסאפ התחבר לי למחשב ואני נושמת לרווחה,
כמעט… כי –
זה לא עובד באייפון 🙁
ואני – המכשיר העסקי שלי הוא אייפון…
אז שוב, לשמחתי,
חזרתי לנקודת ההתחלה ולבקשה השגורה –
בלי מסרים בבקשה.
רוצים אותי? – תתקשרו.
אם אני עסוקה אז אחזור אליכם אחר-כך,
ואם אני לא זמינה תשאירו הודעה מתי אפשר לדבר אתכם,
כי אני מעדיפה לשמוע את קולכם, ולא לקרוא את ההודעות ששלחתם.
בכל מקרה, הטיפ השבועי להקלה טכנית
הנה הקישור לאתר שדרכו אתם כותבים בווטסאפ,
כי זה הרבה יותר נוח, אין ספק,
ואני אוהבת לחלוק דברים נוחים עם אחרים.
הנה –
(צריך סורק קודים, לא לשכוח לשים את האפליקציה במכשיר לפני ההתחברות)
אני נהנית מההמצאה הזו בגלקסי התורן בטלפון הפרטי,
ויכולה להעיד על הקלילות בה מסרים נשלחים כשאי אפשר לשוחח.
אכן שיפור,
במיוחד למישהי כמוני שאוהבת אנשים, לא אוהבת מסרים!
