מוקפת אנשים טובים
קודם כל מה שאסף, הבן היקר שלי אמר לי על ההתחלה –
"תתעסקי במה שאת יכולה ולא במה שאת לא יכולה,
אל תטריחי את המוח בדברים שאין לך מה לעשות איתם."
הקשבתי לו בכוונה מלאה וזה מה שעשיתי – מה שאני יכולה, אבל על הדרך זכיתי להיות מוקפת אנשים טובים ברמות שקשה לתאר, וגם להתחיל לספור זה כמעט בלתי אפשרי, אז רק כמה דמויות מפתח כמו דפנה שאחראית על המון דברים אחרים ברגיל ובמיוחד במצב הזה, היתה אחראית על המרחב, הפעילות, האנשים ועוד מלא דברים אחרים, ואיתה יחד שרון ודורונה שעשו ועשו והיו במקום כל הזמן. ככה זה הרגיש (עם המון מתנדבות ומתנדבים מנחשולים שבאו לתפעל את המקום במשמרות אינסופיות).
והיתה עידית שהיתה אחראית על התרומות – בגדים, מלא בגדים, ציוד, אוכל, חפצים… ערימות עצומות של נתינה, לפעמים היא אפילו הצליחה לעצור את השטף שהפך להיות מיותר, ורוב הזמן לא ממש הצליחה… כי כולם נותנים. זה מדהים.
ושקד על התרפיה באמנות, ואודי שדאג למלא את המרחב באוכל כשצריך, ומירי שהתגייסה לעשות סדר בין כל המתנדבים שהגיעו עם תיאום ולפעמים בלי, ובין לבין היו עוד ועוד נשים ואנשים שהצטרפו למעגל התמיכה והחזיקו את המרחב הזה בהתנדבות מוחלטת, וחיילים, שומר צעיר, מתנדבים (המון) שפשוט הגיעו כדי לעזור… מדהים. פשוט מדהים. ככה זה התחיל וככה המשיך, ואין שום קשר לתקשורת או לאתר אלא לחיבור בין אנשים ואנושיות.
עזרה עם האתר, וורדפרס, אלמנטור וכל השאר…
מצאתי את עצמי יושבת על המחשב בפינת המועדון, עונה לטלפונים, מנהלת טבלאות, מפנה אנשים, מקבלת מפעילים, שותה מים ולפעמים אפילו זוכרת לאכול, אבל לא הצלחתי להגיע לדברים הפשוטים של כתיבת לוח הזמנים באתר לפני 12 בלילה, או לעשות סדר בטבלת המתנדבים שהלכה וגדלה.
ביקשתי בפייסבוק ובקבוצות שונות עזרה כלשהי כדי שאוכל להמשיך, שלחתי הודעות לחברים בווטסאפ אבל איכשהו זה לא הצליח והמשכתי לעבוד באופן מוגזם, עד שהגיעה אורית!
אורית לנדסמן שבאה בשקט מדהים, התיישבה לידי והתחילה לסגור פערים בכל מה שביקשתי, במומחיות מרשימה ובלי שהייתי צריכה להסביר כלום. לצד כל זה היתה עבודה שהייתי חייבת להשלים, אז אורית נכנסה לתמונה ופשוט סידרה שם כמה דברים שאיפשרו לי להמשיך להתנדב וגם להגיש עבודה בזמן!
וואי כמה התרגשתי, קשה להבין איזו הקלה זו לשבת ליד בעלת מקצוע ולקבל עזרה, פשוט כי היא מוכנה לתת. אז אורית – הנה הקישור לאתר שלך, שכולם ידעו כמה את נהדרת!!!
טוב, נו, היה גם הווטסאפ… הליצנים, הכלבים, הנגנים…
הכלי הכי שימושי הפעם, וטוב שקיים, כי ככה הגיעו בלי להרשם בשום מקום גם ליצנים רפואיים, כלבנים טיפוליים והכלבים שלהם, אנשים שבאו לנגן במרחב, והם רק כתבו שמגיעים וזהו, לא תיאמנו כלום. אהבתי את הנוכחות שלהם, לא מחייבת וכן מחייכת (נראה לי שאני הולכת ללמוד את זה למקצוע הבא שלי…) והכל בזכות העובדה שיכלו להודיע שבאים ופשוט להגיע. בקלות. הבעיה – עכשיו אני לא יושעת איך להגיד להם תודה, אין לי אפילו טלפון שלהם. אם זיהיתם אותם תגידו להם להתקשר אלי!
אז כן, לא כל התקשורת היא אינטרנט, אבל מזל שיש תקשורת ברורה וישירה, קצרה ועניינית, עם סבלנות של שנייה וחצי לראות הודעה ולהמשיך הלאה, אתר או ווטסאפ – העיקר שהצלחנו לשמור על קשר עם כולם, רק שישדרגו כבר את הווטסאפ הזה. לא יכולה לשמור כל-כך הרבה הודעות ולחזור לכולם, משהו צריך להשתפר שם… העיקר שלפחות עכשיו יש לי רשימה של המון אנשים טובים שטוב לדעת על קיומם, על הכשרון שלהם ועל הלב הרחב שבהם.
הכי חשוב לפרק הזה – אל תשאירו לי הודעות קוליות.
הבנתי שאני ממש לא אוהבת להקשיב להודעות ומעדיפה לקרוא
ואם לקרוא – שילחו לי מייל, הוא בטוח יגיע ומתישהו גם אקרא אותו,
לא יזרום למטה בפיד…
