נכתב ב 2015 עם תוספות בהמשך
פרט אישי עלי – אבא שלי נהרג במלחמת ששת הימים כשהייתי בת שש וחצי.
כל שנה אני כותבת משהו, ודוקא השנה כשיש לי במה פרטית משלי נראה לי שכבר אמרתי הכל.
מה עוד אפשר להגיד על שכול?
ילדה בת שש וחצי לא זוכרת הרבה, זוכרת אבא שבנוי מזכרונות של אחרים, וקצת זכרונות אישיים וזהו.
אומרים לי שאני דומה לאבא שלי.
אני חושבת שיש בי גם הרבה מסבתא דורה – אמא שלו, שאותה הספקתי להכיר הרבה יותר ולאהוב.
החיים יותר טובים מהמוות!
מחרתיים יום העצמאות, הרבה יותר שמח!
תליתי דגלים בחזית הבית.
* תוספת של 2018
הכי מצחיקה אותי התמונה עם ג'ריקן המים על הראש והבטן קדימה.
תמונות של רגעים בחיים טובות הרבה יותר מתמונות זכרון, כי אנחנו חיים, הכי טוב שאפשר.
* תוספת של 2020
כל-כך הרבה דברים קורים עכשיו, החיים סוערים. הבנתי שאבא שלי אהב סערות ובטח היה גולש בין האירועים בהתלהבות (בעיקר כי הוא תמיד צעיר, הזקנה לא חלה עליו).
אני מתחילה להדמות לו, אני חושבת, עם כל התנופה שמזיזה אותי עכשיו.
אני בטוחה שהוא היה אומר לי כמה מילים טובות על הדרך, נותן איזו עיצה או שתיים וממשיך הלאה.
אני מדמיינת, זה נחמד להחליט על החיים כאילו אני אלוהים.
קורונה בעולם, העסק שלי בתנופת און-ליין מבורכת, אני מתחילה ללמד יוגה פנים ואוהבים את ההוראה שלי, יש עוד מלא תוכניות, ומחר מלמדת שיעור ממש אחרי הצפירה, כי דיברתי איתו והוא אומר שהחיים חזקים מהמוות, התנועה חזקה מהקפאון והצחוק טוב לבריאות. אז יש לי אישור ללמד מחר, והוא יציץ רגע מלמעלה לוודא שאני בסדר.
עוד יום זכרון, אולי יום אחד גם אסכים להתרגל לזה.
