זה משחק, לא באמת מכים אותו, משחק שנקרא Hit the Beaver, ומה שיש בו זה בונה קטן וחייכן, חמוד ביותר, שמרים ראש ויוצא רגע מהחור ומיד צריך לתת לו מכה בראש כדי שיחזור פנימה לאדמה. למה? כי ככה מארגנים משחקים היום, אכזריות "משעשעת".
היום אני מרגישה ככה, כמו מישהי שסוף סוף מצליחה להוציא את הראש מהאדמה, ומיד מגיעה עוד מכה קטנה כדי להחזיר לה את הראש פנימה.
עם הפאטאליזם שלי אני כבר נכנסת לדיכאון ויודעת שככה זה בחיים, קו מתמשך נוראי של להרים את הראש, לחייך לעולם, להרגיש שיש חברים מסביבי ותיכף, עוד מעט, בזמן הקרוב ביותר החברים (כסף / שקט / הצלחה / הכרה / בטחון / שלווה…) גם יחייכו אלי…
…ואז מגיע הפטיש מלמעלה ויורד על הראש, להכניס אותי ישר עמוק חזרה לתוך האדמה.
הפטיש הזה יכול להיות כלכלי, חברתי, משפחתי, תזונתי, כל פטיש שהוא, ובדרך כלל הוא מצליח, הראש חוזר עמוק פנימה לאדמה, לרחם החם והנעים של בריחה שמסתיר את כל העולם, על הטוב ובעיקר על הרע שבו, אבל בשלב כלשהו החמימות הופכת למועקה ושוב נוצר נסיון להרים את הראש, לחשוף את עצמי לעולם, עוד פעם אחת כי אולי הפעם הפטיש יפספס אותי.
חבר שלי איתן אומר לי שאני יכולה להיות פטליסטית כמה שארצה, אבל במשחק הממוחשב הבונה תמיד מנצח. לפעמים הוא מתאמץ הרבה, במיוחד אם עומד מולו מהלך חיים זריז ואכזרי במיוחד, אבל בסוף הוא תמיד מצליח להרים את הראש במקום הנכון והפטיש לא שם, הוא מנצח.
אני אוהבת את האופטימיות של החבר שלי, בזכות האופטימיות הזו אנחנו יחד כבר הרבה שנים, ואני עושה מאמצים גם להאמין לו שיש נצחון שם באחד החורים שהפטיש פיספס, ורק צריך תיזמון נכון.
בינתיים היום התחיל בתיזמון גרוע למדי, של כמה מכות קטנות בדיוק במקום הכואב, כאלו שמעלות תהייה אם בכלל כדאי לצאת מהבית או להתחפר עמוק במיטה, לעצום עיניים ולחכות למחר. אז אני כותבת כאן את ההצלחות של הפטיש היום, במיוחד הצלחה של אחת שפעם היתה חברה הכי טובה, אחר-כך היתה הברוגז הכי טפשי, כי ברוגז זה תמיד טפשי, ועכשיו התעלתה על עצמה במעשה שטיפשות היא מחמאה עבורו. זה מתווסף לעוד כל מיני דברים קטנים שאפשר לחיות איתם אבל לא נעים, ואי אפשר להגיד שזו הפתעה, המהלך היה צפוי מראש, אבל לפעמים טוב שדברים רעים לא מתממשים, מה יש, רק טובים יכולים להתבטל ברגע האחרון?
אני כותבת כי כשהכל בחוץ המפלצות מקבלות מימד ריאלי ולא מפחיד במיוחד, ההתבוננות העצמית רואה איפה אני מגזימה ושולחת אותי לשים הכל בפרופורציה, ובמיוחד להתבונן במה שקורה היום במבט של עשר שנים מהיום, ולהבין שהחיים ממשיכים, אלו רק גלים קטנים במפרץ, ואפשר לצלול לתוכם, לקפוץ מעליהם, לעצור את הנשימה רגע ולהמשיך. החיים ממשיכים.
אז היום זה רק פורקן, אבל יש תובנה אחת חשובה בתוכו, ככה איתן אומר –
כמה שיכו את הבונה, הוא ממשיך, לא מפסיק, לא מוותר,
הוא תמיד מרים שוב את הראש עם חיוך,
ויום אחד הוא נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון,
והוא מנצח.
אני כבר כל-כך הרבה זמן מרימה את הראש והפטיש שם,
אני כנראה מתקרבת לקו הסיום –
עוד מעט הפטיש יהיה במקום אחר ואני אשאר עם חיוך, מעל האדמה,
מנצחת בקטן לעולם, אבל בגדול בשבילי.
כדי לקבל את המייל היומי אליך לתיבת הדואר
(כמו העיתונים של פעם שזרקו אותם ישירות למרפסת)
צריך רק להרשם כאן ~ הרשמה ~
