מרכז הדרכה

כלים מופלאים במתנה

טיפים מעולים

לתיפעול אתר וורדפרס

ילד משחק

אתמול בשיחה עם ניר מלחי, המורה-מאסטר לטאי-צ’י, דיברנו על העיקרון הראשון שהוא – ילד משחק. אמנם דיברנו על טאי-צ’י, אבל כמו כל דבר בשיטה/דרך הזו שאימצתי לעצמי לפני שנים, זה עיקרון לחיים. אחרי השיחה בנסיעה הביתה מצאתי את עצמי תוהה עד כמה שמרתי על היותי ילדה משחקת בחיים, וגיליתי שהרבה פעמים שכחתי. אז לעצמי ולכולם הנה תזכורת:

העיקרון לפי מיטב הבנתי אומר כך:

ילד משחק מביא את עצמו בשלמות. לא מביא את מה שחושבים עליו. לא מביא מחשבות אחרות שתופסות מקום, אלא נמצא במלוא הוויתו באותו רגע באותו מקום ובאותו משחק.
ילד משחק מתוך ידיעה שזה משחק, אבל מתוך רצינות מלאה שבאותו רגע זו המציאות השלמה.

אז יש כאן שני דברים –
1. להיות ילדה, אני במלוא הוויתי, לשכוח לרגע מכל העולם שמסביב עם הציפיות, ההתניות, הפרעות שהוא יוצר. (הערה – להיות ילדה אין פירושו להיות ילדותית. שני דברים שונים לגמרי!)
2. לשחק את העבודה שלי, להנות מהדבר האמיתי מתוך ידיעה שזה משחק אבל מתוך רצינות גמורה שזה הדבר האמיתי.

שמתי לב שאני תופסת את עצמי מתוך ציפיות של אחרים, מתוך תפיסות של אחרים אותי, מתוך הרבה ידע שלי את עצמי אבל עם השפעה ניכרת של החיצוני. שמתי לב שאני לפעמים שוכחת מי אני, ונמצאת במקומי אישה רצינית ואחראית כזו, אחרת לגמרי, עונה על הציפיות, בדרך כלל מצליחה פחות ממני בכל מה שאני, ואני הילדה מתחבאה מאחור.
נראה שהכי קל להיות מישהי אחרת ולא אני במלוא הדרי (לא להפחיד אחרים עם ה”שטויות” שלי). הכי קל לנסות למלא את ציפיות החברה ולעמוד בדרישות ובציפיות (ותמיד לא מצליחה, אבל זה סיפור אחר) כי הציפיות מכתיבות לי נתיב ברור, גם אם הוא לא שלי. נראה ככה, אבל בינינו – הכי קל להיות אני בלי להתאמץ להיות מישהי אחרת.
אז למה? ככה. כי לפעמים אני שוכחת, והמשחק הופך להיות מעמסה כבדה יותר מיום ליום, אנשים הופכים להיות מחוספסים בשבילי, תקשורת הופכת להיות מטלה ולא עונג, מרוץ העכברים הופך להיות מטורף, במיוחד לקראת סוף שנת המס שהנה כבר כאן, כמה לקוחות שהעבודה מולם התעכבה מסיבות בריאותיות שלי, והשולחן עם הניירת של סוף השנה, השולחן שלי שמחכה לסדר (ואני לא אוהבת לסדר, כן אוהבת שמסודר).

משחק? אני עובדת! מה פתאום לחשוב על העבודה שלי כמשחק, מה השתגעתי? אני רצינית, מחוייבת, לוקחת אחריות…. כל המילים הגדולות האלו ואין בהן עומק כשהכל נעשה מתוך חובה נוקשה.
הרי אפשר לעשות הכל מתוך משובת המשחק, אפילו זכו בפרס נובל על תורת המשחקים, אז כדאי לאמץ את הרעיון הזה ולהיות ילדה משחקת בכל רגע נתון, ככה הדברים זורמים יותר קרוב למה שצריך, ואני שמחה יותר, פחות רצינית אבל הכי רצינית שיש, כי זה המשחק האמיתי.

טוב, נעבור לפסים מעשיים ולא פילוסופיה

פעם בתור אמא צעירה שלא אוהבת לסדר, והילדים היו קטנים, לא סידרנו את החדר, אלא מצאנו לכל דבר את המחבוא שלו. שיחקנו בלקלוע מרחוק לקופסה, שיחקנו בלחבר את הפאזל חזרה בקופסה, שיחקנו בלשים ערימות של משחקים אחד על השני במדף. לפעמים היינו בתפקיד חשוב כמו נהג טרקטור ענק שמביא באלגנטיות את חלקי הלגו לבית שלהם, או גיבורים נועזים שמצילים את הבובות מהתהום ומחזירים אותן הביתה.
זה היה קל ונעים יותר – לשחק במקום לסדר, והיינו רציניים, עשינו עבודה מצויינת. התוצאות עמדו בציפיות.

נראה לי שכל עניין הרצינות בעבודה מגיע מאיזה דודה פולניה כזו, שאומרת שאסור להנות בחיים, ואם אנחנו נהנים אז זה בטח לא רציני, לא יעיל, אלו שטויות (במבטא כזה שאומר – “שטויות”. נו, ברור, לא?), ואני כל-כך פולניה, שלרגע (ארוך וכבד) הפכתי להיות כזו בעצמי. אוף!

אז משחק. מה עושים?
אה, ניירות על השולחן שצריך להפוך לטבלת הוצאות והכנסות שנתית? כמו קלפים חשובים, אני כבר הולכת לשחק קלפים, לשים בערימות, לראות מי מנצח (מס הכנסה וביטוח לאומי בדרך כלל, אבל אני ממשיכה במשחק).
קושי טכני שנתקלתי בו אתמול וחצי לילה לא ישנתי בגלל זה? שטויות, נותנת לעצמי חצי שעה של מחשבה רעננה ובטוח יגיע פתרון. ואם לא – שמה רגע בצד ועוברת למשחק אחר, כי במשחק אפשר לעקוף מחסומים, לא צריך לשבור מולם את הראש.
בעיקר – עושה עכשיו ולא דוחה לאחר-כך, ואם יש יותר מדי לעשות אז מוצאת חברים למשחק, שיעזרו לי להקים מגדלים וגם להנות מזה.

נראה לי שלהיות ילדה משחקת יפתור לי כמה תיסכולים מיותרים, אני כבר הולכת לנסות. מי בא לשחק?

fav
קראת, נהנית ובא לך עוד?
יש כמה אנשים חכמים שנרשמו כאן ועכשיו מקבלים את החדשות שלי לפני כולם.
שווה לך להצטרף… רק להרשם (עם שם מדליק, לפעמים השם צץ במייל) ולשלוח.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
♂︎ ♀︎ ⚥︎