להצטלם??? מה, השתגעתי???

אתמול היה יום צילום, עמדתי להצטלם מול העדשה…
לא התחבאתי כרגיל מאחוריה.

הקדמה (אני חושפת כמה נקודות תורפה, נא להיות עדינים איתי):

אני מזייפת… אני לא מזייפת אם אני שרה עם עוד מישהו, אבל כשאני צריכה, למשל, לשיר פתיח של שיר כדי שיבינו לאיזה שיר התכוונתי – תשכחו מזה, אני מה זה מזייפת, שאפילו אני מתקשה להבין למה התכוונתי. מביך למדי ואי אפשר להתווכח עם העובדות, שומעים אותן.

עכשיו קחו את זה ותהפכו לצילום.
אני לא אוהבת להצטלם. איכשהו אני לא פוטוגנית, צריך לצלם המון תמונות כדי להגיע לכמה טובות. העניין הוא שעם התוצאות אפשר להתווכח, ולכן קמים כל המנחמים שמיד אומרים – "אבל יש לך תמונות מצויינות, את נראית נפלא (לגילך…)", ואני מסכימה למחמאות (תמיד מסכימה למחמאות), אבל מכירה במציאות, מעדיפה לצלם ולא להצטלם, לכן אני על גבול הסבל כשמעמידים אותי מול מצלמה, צריכה להפעיל המון שיחרור גופני ומוחי כדי להביא את החלק הטוב שלי לצילום.

אז למה אתמול בחרתי לעמוד
יום שלם מול המצלמה ולא מאחוריה?

את הסיפור המלא אני אחשוף לאט לאט, כי אתמול היה רק הפתיח הראשון, והוא כלל החלטה על תדמית חדשה, אחרת, לא ידועה אפילו לי, ולהתמסר לתהליך.

החלק הטוב היה שבחרתי נכון, עוד אכתוב עליה בהמשך בהרחבה ואהבה, כי היא מוכשרת ברמות שקשה להבין:
מאפרת, מצלמת, עורכת, מרגיעה, רואה נכון, מזהה את הבפנוכו של מי שמולה, ויודעת לחבר את כל הכשרון שלה לתוצאות מדהימות! גורמת לי לקנא ביכולות שלה ולדעת שהיא אחת ויחידה, ואיזה מזל שאני מכירה אותה.
שמה אופק בירנבאום, בפייסבוק היא מוס-ארט, היא יצירה בפני עצמה, והבטחתי לכתוב מעט אז אפסיק כאן.

התחלתי יום אצל אופק,
שהחליטה בשבילי על שחור (אני? שחור?),
ואדום (אני? אדום?)
שהפכה את פני לדף חלק, ואז ציירה מה שהיא ראתה בי שאני מסתירה מכולם,
את האש, הקצוות החדים, הקוצים,
ואז העמידה אותי מול העדשה, להצטלם.

(איזה מזל שהיא צילמה סלפי, אני בפאניקה רק חשבתי – "למה היא מצלמת סלפי?"… אפילו לא חשבתי לצלם לעצמי את הסלפי שלנו למזכרת. צילום מוחק את המוח!)…

אני הסכמתי, זה כל מה שרציתי לעשות, להסכים,
לא להפריע, לא להשפיע, להוציא את הדיעה שלי מהתמונה
ולהשתחרר מול העדשה.

אוי, להשתחרר מול העדשה… כמה קשה…
אבל החלטתי, זו בחירה שלי, אז ניסיתי.
אולי קצת הצלחתי, (תמונה אחת כבר הגיעה והיא מדהימה!).

שני חלקים היו אתמול ליום הצילומים,
החלק עם אופק היה המדהים משניהם, על החלק השני עוד יסופר,
וטוב שהיא היתה איתי לרכך את הטראומות שם.

כן, ברור שהיו טראומות, יום שלם של צילומים שיעבור חלק?

אבל חזרתי בשלום, עייפה, מותשת, עם מסקנות חד משמעיות לגבי מה היה נכון ומה לא, ועוד המון מה לעשות עם הצילומים האלו, כי יש להם מטרה, היא בקרוב תיחשף, ועכשיו לעבודה.
יום חדש מתחיל, יש המון מה לעשות!