[ אתמול ]
אני יושבת ועובדת בקדחתנות כי עוד מעט הולכת ללמד טאי-צ'י,
ובערב עוד שיעור טאי-צ'י שכבר מקצר לי את שעות אחר הצהרים מבחינת התארגנות יומית,
ויש טכנאי שצריך להגיע בין 12 ל 16 (שעה מאד מדוייקת לחכות לטכנאי)…
שעות העבודה מתקצרות בגלל מהלכים שכאלו של שגרה.
אז אני לחוצה כולי להספיק ולגמור כל מיני דברים.
לא שזה באמת משנה את סדר היום –
כי השיעור אורך פחות משעה,
הטכנאי יגיע והסיפור יקח אולי חצי שעה,
כך שלמעשה יום העבודה כמעט ולא ניזוק, אבל הרצף…
כשקוטעים אותי ברצף אני מתקשה לחזור לאותה נקודה,
גם חזרה לרצף גוזלת זמן.
טוב, אני בלחץ,
לא הגיוני ככל שיהיה – הוא כאן
ופתאום
אני קולטת
שהיום בכלל יום שני!!!!!
כל הדברים האלו שכתבתי עליהם בהגיון חד יהיו בכלל מחר.
אה, איזו הקלה,
וואוו, נשמתי עמוק והתמתחתי –
היום פתוח בפני בלי הפרעות!
היום אני עובדת לפי לוח הזמנים שלי
לא לפי שעת ההגעה הצפויה של הטכנאי
ולא לפי שעות הפסקה להדרכה ומפגשים,
אלא לגמרי חופשי לתכנון שלי.
ועכשיו אפשר לעצור רגע וללכת לשתות משהו,
כי אפילו את השתייה דחיתי מרוב לחץ מדומה!…
אם כך הדבר האמיתי – מחר.
ולכן,
אם כבר התחרפנתי היום ואז הבנתי שהחירפון מיותר, כי יש זמן,
נראה אותי מחר קמה ומתנהגת בצורה שקולה והגיונית
מסדרת את לוח העבודה היומי בלי לחץ
שותה קפה של בוקר, מתאמנת, נושמת, מגיעה למחשב
יושבת ומחזירה דברים למקומם.
נראה אותי מחר עושה
ההיפך בדיוק ממה שעשיתי היום
כי היתה לי קפיצה קטנה לעתיד,
הזדמנות להבין ולתקן…
… והנה עכשיו בוקר יום שלישי,
שהגיע אחרי יום שני.
קמתי מוקדם מהרגיל, אולי בהשפעת הבילבול הזה,
ומתחיל יום התובנות, עם ניהול זמן תקין לחלוטין (לפחות על הנייר).
יום שלישי פעמיים כי טוב לכולנו!!!
