רואה את סוף השנה

התחפרתי בתוך המסך
וברחתי למציאות מדומה
שנמשכת כבר כמעט שנה

מציאות שמורכבת מפיקסלים ואשליות של עולם אמיתי. לא, אני לא מתכוונת למשחק מחשב או מציאות שמהווה הנאה של בריחה מהמציאות, אלא למרתון עבודה חדש שמתאים לתקופת הקורונה, כזה שהקפיץ אותי מחלון לחלון, וירטואלי בלי אויר ובלי אפשרות לפתוח אותו לעולם הרחב, רק חלונות של "משימות חשובות", "דחוף", "היסטרי", "חייבים עכשיו", ואני, בתור חפרפרת שרואה רק את רגבי האדמה המפוקסלים שמול עיניה, גם האמנתי לכל מילה כזו ונכנסתי ללחץ של האחרים, העבדתי את עצמי בפרך.

רווח מכל הכיוונים (?)

כן, יש תמורה הכלכלית שהתווספה לחשבוני והיא מבורכת. אני רואה את האנשים הנוספים שהפכו להיות לקוחות שלי, זוכים בשאריות הסבלנות שאין לי לעצמי, נהנים מהמותרות שויתרתי לעצמי ואוהבים אותי על כל הנתינה, על מה שהענווה מונעת ממני להגיד, אבל אני יודעת שהם מודים לי. ואני, נותרתי בלחץ שבין פיקסל אחד לשני, דוחפת ומנסה למצוא רווח נשימה כדי לחיות את חיי כמו שפעם זכרתי שהיו לי, אבל לא הצלחתי להרים את הראש מעבר ל"דחוף", מעבר ל"עכשיו", מעבר למראות שאחרים שמו לי מול העיניים ואני הסכמתי לראות.

סוף שנת עסקים

עכשיו סוף שנת עסקים והתעייפתי, בחיי!
יצא שהיום יש גשם, רק החלון מפריד בינינו ולשם שינוי לא המסך, והחלטתי שלמרות העומס והלחץ אני יוצאת רגע החוצה לנשום. רק קצת ככה להחיות את עצמי, אני כל-כך אוהבת חורף, להרטיב את השיער במים נקיים ומתוקים ולקפוץ קצת בשלוליות, להריח את המלוח של הים והנקי של העולם.

סוף שנת עסקים –
היום יום אחד
לפני עוד כמה ימים
שלפני סוף שנת העסקים הנוכחית,
שנת 2020.

אבל היום אני נזכרת שיש עולם מלא מסביבי, אני עוצרת את האשליה שהכל כל-כך חשוב ואין לי זמן, אין לי מקום, אין לי זכות לצאת ולנשום אויר.
כל ה- "דחוף", "עכשיו", "היסטרי" לא מכתיב את החיים, לרגע אחד אני זוכרת מה הקצב הנכון ויוצאת לרקוד בגשם… ואז חוזרת, כי בכל זאת המציאות מדברת ובאמת תיכף סוף שנה.