פירגון נדרש בזמנים כאלו
כשהמציאות עוברת למסך,
ה"פה-לאוזן" הופך למילים כתובות,
והטוב שנחלק בין האנשים
לפעמים נוטה להתמוסס.
פירגון הוא דבק של טוב לטוב
דבק שמחבר יחד את הטוב שניתן לתודה שנמסרה בתמורה, לטוב בתוצר שיצא בעקבות החיבור בין השניים.
לפעמים התוצר הוא רק מילה טובה בשעת צרה, לפעמים התוצר הוא משהו שעולה כמה מליונים, והפירגון הוא שמאפשר להמשיך ולייצר עוד חיבורים כאלו של נתינה וקבלה בין אנשים המתאימים זה לזה.
אני בעד לפרגן, אני אוהבת לפרגן, אני אוהבת להמליץ ולא סתם להעביר שם של מישהו וזהו. כאשר מבקשים ממני המלצה אני חושבת קצת לפני, תוהה מי ההתאמה הנכונה לשואלים, מה המענה הכי מדוייק להם, ואז אחרי שהבנתי שיש חיבור אפשרי אני גם נותנת דוגמאות למה התשובה שבחרתי היא המתאימה. אני לא מגזימה בתשבוחות שבאות לשכנע אלא אומרת את האמת כפי שאני רואה אותה, את החלק הטוב שיכול לתת מענה טוב. אני מפרגנת מתוך היכרות וסוג של הכרת תודה מעשית.
האמת תמיד מלווה בדברים הטובים שאני מזהה, אז אפשר להגיד פשוט – אני מפרגנת
חלק חשוב מחיי הוא לעשות טוב ולהגיד טוב, איכשהו נראה לי שכך חיים כולם, ואז כשאני נתקלת בהפכים שלי אני מלאת פליאה בהתחלה, מזכירה שכדאי לפרגן מבקשת באופן מפורש תגובה כלשהי, וכשאין אני נצבטת. משהו בי מרגיש ששוב נתקלתי בהפתעה לא צפויה, במציאות קיימת שאני לא מכירה אותה, באנשים שלא יודעים לפרגן. הצביטה מגיעה משני הדברים הקשורים – לעשות טוב ולהגיד טוב.
לעשות טוב הוא החלק הראשון, שניתן בתמימות מתוך ידיעה שכך עושים. יש פילוסופיה שלמה סביב המושג טוב וקנה המידה שלו, ברור שכל אחד חווה את הטוב מכיוון אחר, אבל אין ספק שאם יש תוצאה משביעת רצון ומלאת מחמאות, הרי שבסופו של תהליך לפחות יצא תוצר טוב, נכון? אז יש הסכמה על משהו וכאן ממשיכים לחלק השני – הפירגון, להגיד טוב.
אני כותבת מתוך הפליאה האישית שלי, כמובן.
הרי אני בונה אתרים, אני לא מלטפת לאף אחד את הראש אלא מגיעה ממקום שדורש התמדה ועבודה, התהליך לא תמיד כייפי ולפעמים מאלץ להתמודד עם הכנת חומרים שעד היום היה קשה, לעמוד בלוחות זמנים כלשהם… דברים שאני עוזרת ותומכת בהם כדי לצלוח את המשימה טוב ככל האפשר ובהרגשה נינוחה ככל האפשר. לפעמים לוקח זמן, לפעמים קורה ממש מהר, אבל בכל מקרה הדרך משתדלת להיות נעימה ככל האפשר, כדי להגיע לתוצאה ואז להגיד – איזה יופי!
לפרגן
זה מה שקורה אחרי כן:
כשרואים שהכל מוכן, כשיושבים רגע, נושמים,
ואחר-כך מתחילים לקבל מלא תגובות מתלהבות
על התוצאה, על האיזון, החידוש, העניין.
באותו רגע נשכחת הדרך הקשה, מתחילים להסתכל קדימה ולהנות מהדרך.
זה רגע מכונן. ברגע הזה התודה מתפרצת…
או שלא… וכאן אני מתכווצת.
איך אתם יכולים לא להגיד תודה? מה קורה לכם? איך אתם לא מבינים שזה האיזון הכי חשוב שיכול להיות – קיבלתם טוב = תעבירו טוב הלאה, וזה דורש כלום כמעט. זה דורש רק להגיד… תודה. לכתוב תודה. לטפוח על השכם. להזכיר את מי שעמד אחריכם (עמדה) לכל אורך הדרך כדי שתגיעו לרגע הזה.
אה, זה גם יעשה לכם טוב!
וזהו, אני את שלי עשיתי.
