הפוגה של כלום במהלך יקיצת חלום

אני עובדת על מערכת חדשה שלמה שמכילה חלום שלא ידעתי שהיה לי, ועכשיו הוא מתחיל להפוך למציאות. זאת אומרת שאני כותבת המון אבל לא לעיניים של אחרים, אני בודקת אפשרויות, מתייעצת עם מומחים וקולגות והופכת את התיאוריה למשהו מוחשי.

אני מפחדת לספר אבל משתוקקת לגלות, אז מתישהו חלק קטן ייחשף כל פעם, קצת כי מתחשק לי לשתף, ועוד קצת כי מתאים להתחיל להוציא החוצה חיצים קטנים של סקרנות.

אני מגשימה לי חלום.
הצהרה בוטה כי חלום נשאר חלום, ומה שמתגשם בדרך כלל שונה ממנו, אבל אני בתהליך ההגשמה, נהנית לראות איך הוא מקבל גוף אחר לגמרי ממה שחשבתי, ואני אוהבת את מה שמתהווה.

חשבתי שהחלום שלי, ואז התברר לי שיש בו שותפים, ולכן אני הופכת את כולם לשותפים שלי, חלק פעילים יותר וחלק צופים מהצד, שזו שותפות רצינית ביותר כי הם משקפים לי את מה שאני מבפנים לא יכולה לראות.

אני כותבת מלא שטויות מסביב כי עוד לא יכולה לגלות כלום.
זה מעצבן שאי אפשר לגלות משהו שמשתוקק לצאת החוצה.

מה שאני כן יכולה לספר הוא שאני מתבוססת בכל מיני מעשים מיותרים, אני מבזבזת זמן, אני מנסה להבין את המסגרת כולה, אחר-כך את הצעדים הקטנים, ואז את לוח הזמנים ואחרי כל השאלות אני מגלה שעוד לא התקדמתי אפילו צעד אחד, אבל בראש אני כבר עומדת בקו הסיום ומניפה ידיים למעלה.

ואז אני מסתכלת מסביב ורואה מה שלא מתחשק לי לעשות, אלא שצריך למצוא מה כן ולהמציא מחדש, אז לא מתחשק לי להכין לוח זמנים, לשים גבולות, לשלוח מיילים למי שלא רוצה.
ולא מתחשק לי למכור במילים של – "היום כי מחר נגמר", "מבצע בהזדמנות ובונוס ומתנה" ולא מתחשק לי למכור הכל ביוקר ולהרויח על חשבון אחרים…
ומה לעשות שזה מה שאני רואה, ואז אני מתחילה לספר לעצמי התנגדויות אישיות – לכי עכשיו תמציאי את החשיבה של האנשים מחדש כך שיבינו שיש לך דבר גדול, דבר נפלא, כזה שכדאי לקחת גם אם לא מביאים דד-ליין להרשמה / לתשלום / להצטרפות, אלא פשוט כי הדבר הזה קיים.

בקיצור – אני מתחרבשת עם עצמי,
בדיוק כמו כל הלקוחות שלי, כמו מה שאני מבהירה לאחרים.
אז היום אני שמה כאן את הכשלונות, את העובדה שעדיין לא הצלחתי לארגן הכל ולהוציא התחלה החוצה, את האנושיות שבי שמצהירה שלא הכל נוצץ, משופצר ויפיפה, אלא יש דרך לעשות והיא רצופה בכל מיני דברים שלא תכננתי.
אולי לכן הדרך מעניינת, היא בדיוק כמו הדרך שהיתה בהרים לפני כלום זמן –
גבוהה (2300 מטר)
אויר דליל (נשימה מצומצמת, עצירות בעליה כל כמה מטרים כדי להתנשם ולהתנשף בכבדות)
בוץ ואבנים חלקות (לבחור את הנתיב הרגוע, לא להחליק חלילה)

אבל הנוף!!!

ולהגיע למעלה ולנשום נשימה עמוקה, להתבונן, לשמוח, לצחוק – שווה את המאמץ.

אז עכשיו אני בדרך, נושמת בקושי, רואה רק את מה שתחת הרגלים כדי לא להחליק, ומשתפת את כל מי שרוצה גם בקושי, בזיעה, בדברים האמיתיים של החיים –
בהכנות המתישות, בלכתוב ולמחוק, להתייעץ ולשתוק ולצעוק ולהתעצבן, כל הדברים הלא מתוקשרים האלו שמאחורי הקלעים.

עוד מעט, מקווה, יתחילו לצאת ניצנים, יש דד-ליין מלאכותי ואני רצה לקראתו.
רק תדעו שגם אצלי, כמו אצל כל אחד אחר,
ההכנות לא תקשורתיות כמו התוצר הסופי,
וזה טבעי.

ובינתיים –
העולם ממשיך,
דויד בואי מת אתמול
הים היה סוער ועכשיו רגוע
השמש כרגיל תשקע מול חלוני בעוד כמה שעות.

חוזרת למייל היומי בשקט בלי שאף אחד ישים לב.