מתקפת סייבר… האקרים… פרצו לך את האתר

לא פחות ולא יותר –
מתקפת סייבר על ישראל

אחרי תקופת קורונה בה העסקים שבתו מעל חודשיים ומתחילה להסתמן התאוששות, לעומתם העסקים און-ליין פרחו ושיגשגו, הנה קיבלנו אנחנו המרושתים והאינטרנטיים חוויה קצרה ביותר של תחושת "כמו קורונה" תחת מתקפת סייבר נגד ישראל. האתרים שלנו נפלו ובמקומם נכנס מסך שחור עם שגיאות כתיב כמובן (איכשהו זה תמיד עם שגיאות כתיב) שמאיימות להשמיד את ישראל.

מפילים לנו את האתרים… כך זה הרגיש, אישי ביותר, אבל למעשה לא נגעו באתרים שלנו אלא הגיעו יותר למעלה, פרצו את שרת האיחסון של יופרס (ואולי עוד כמה, אבל אני כותבת על החוויה האישית שלי) ופגעו בו.
אלימות ברשת לכל דבר, מהות ההגנה שכל הזמן אנחנו מתעסקים איתה – אם  בחיים אלו צה"ל וכל השאר, או ברשת אלו כל הגאונים שיום יום מתמודדים עם נסיונות פריצה חדשים וכל יום ממציאים עוד ועוד הגנות, ותמיד יש מול מי להתגונן. באסה.

אז פרצו את המרחב המוגן בו היינו, מה עכשיו?

אתמול היה יום כזה שפרצו למערכת "יופרס" בה מאוחסנים רוב אתרי הלקוחות שאני מטפלת בהם, מרחב שאני מכירה כבר שנים שנבנה על ידי אנשים מוכשרים (שאפילו פגשתי!), שלא לדבר על כך שבתחילת דרכם היו לנו מלא שיחות של "תעזרו לי" ותשובות של "לא בעיה, הנה כבר פותרים הכל"… ושירות מעולה כל הזמן.
הם לא הכי מוצלחים, לא הכי גאונים, יש עוד כאלו, אבל הם הכי חושבים עלי. הם הכינו מערכת ניהול ידידותית בשביל משתמשים כמוני, הם עונים תמיד באדיבות, אם הם לא פנויים הם חוזרים אלי גם באמצע הלילה (ואז ממש לא נעים לי, זה סך הכל אתר…), ויש לי תחושת בטחון גדולה כשאני מאחסנת את האתרים שלי ושל לקוחותי אצלם.

האופי האמיתי מתגלה (בסוף  3 שאלות משמעותיות)

מאחר וזה לא עניין מקומי של אתר אחד או שניים, משהו שניתן לטיפול יחידני כמו שכתבתי כבר מזמן בסיפור הזה – "שניים בתוך אחד (אבטחה וזה), אלא עניין רב מערכתי, שאנחנו – הלקוחות עם האתרים לא יכולים לתקן לבד, הרי כל מה שנשאר הוא לחכות, ואז מתגלה האופי האמיתי של האנשים המחכים. אחרי אתמול אני יכולה לכתוב על כך סיפורים שלמים.

הדואגים

אלו שיצרו איתי קשר כמה פעמים במשך היום רק כדי לשמוע שיש התקדמות (יופרס שמו דף מעקב שנוכל לראות מה המצב) ורק רצו לשמוע שהכל יהיה בסדר. אנשים שמאמינים בי ואני אשת הקשר שלהם לאיחסון וכל הטכני הקשור בזה, ולכן השקט שלי עבר אליהם, גם אם היה צורך לחדש אותו כמה פעמים במשך היום. אנשים נהדרים, שחולקים איתי דאגה ותקווה ואופטימיים בעיקרון שיהיה בסדר.

המתרגזים והמאשימים

שכעסו על הפריצה הזו ומחוסר אפשרות לכעוס על הרשעים האמיתיים, כלומר על ההאקרים שפרצו לאתר, הוציאו את זה על הסביבה. כלומר מצאו על מי לכעוס שמציאותי מספיק בשבילם – יופרס, אני, הממשלה החדשה או כל דבר אחר שמתאים לתמונה, והתרגזו עליו.
מצאו את ה"אשמים האמיתיים", כלומר מי שנפגעו, והאשימו אותם בחוסר מקצועיות ובעוד דברים אחרים שאפשר להאשים, כי כך מרגישים יותר טוב, יש על מי לפרוק את התיסכול ועל הדרך גם להרגיש הכי צודקים בעולם.
מאחר ואני בחרתי לאחסן את האתרים ביופרס אז גם אני אשמה, ברור, ולכן גם עלי יצא זעם.
עכשיו לכי תגידי להם שהאשמים האמיתיים זה אלו שפורצים לאתרים ומנסים להרוס אותם במלחמת סייבר שהיא הרבה מעבר לאתר שלי או שלהם הקטן וחסר המשמעות. זה לא חשוב, כי הכי חשוב מבחינתם הוא למצוא אשמים ולזרוק עליהם את כל העצבים.

המכפישים

הה, זה הכי כיף, למצוא את כל המגרעות והחסרונות שעלו בעקבות האירוע (לשכוח את היתרונות ולמחוק אותם) ולהרגיש חזקים ונבונים כי "לנו זה לא היה קורה". למצוא את כל נקודות התורפה שיש אצל מי שנפגע ולהכפיש את שמו.
בשיחה שהיתה לי אתמול עם איש מכירות של חברה מתחרה, כי כל הזמן מחזרים אחרי (מחמיא?…) ובמקרה קבענו את השיחה בדיוק ליום הזה, היתה התעוזה ללכלך על יופרס. גם אחרי שאמרתי לו שאני מעריכה אותם ונשארת אצלם – הוא לא הפסיק.
נדהמתי לשמוע איך הוא מנצל את החולשה בנקודת תורפה נקודתית כדי להגיד כמה הוא יותר טוב, בעוד שלאורך שנים החברה שהוא מייצג נותנת שירות גרוע גם טכנית וגם אנושית. כשאמרתי לו את זה הוא אמר שהם משתדלים להשתפר, ומיד המשיך להכפיש את המתחרים. נו באמת, כשמישהו נפצע אתה בטח עומד ויורק עליו, כי כך זה נראה מהצד. חוסר פירגון לקולגות בתחום. שלחברה כזו אין לי סיבה ורצון להצטרף, גם לא להמליץ עליהם.
לצידו נמצאים הלקוחות המכפישים… עליהם אני מעדיפה לא לכתוב, הם מעצבנים אותי בדיוק באותה מידה.
אגב, הם גם אלו שלא יודעים להגיד תודה, מרגישים שהכל מגיע להם ומובן מאליו שהם צריכים לקבל הכל ראשונים, עכשיו ומיד.

המפרגנים

איזה מזל שלצד כל אלו יש אותנו המפרגנים!
אלו כמוני שסומכים על המערכת, מזהים נקודת תורפה ובאים לתמוך מתוך פירגון, מתוך אמון, מתוך ידיעה שקודם כל יש מי שיפתור את הבעיה מהר ככל האפשר, וחוץ מזה לאחר מעשה הם בטוח יהיו החברה עם האבטחה הטובה ביותר, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם עוד אירוע גדול מימדים כמו זה שהיה עכשיו (אגב, גדול מימדים כי הם טובים ויש להם הרבה מאד לקוחות).
לפרגן בשעת צרה פירושו להיות ולתמוך, גם אם לא עושים שום דבר מעבר לאנרגיות הטובות שמעבירים למי שנפגע. לא לנצל את נקודת התורפה ולרדת עליהם אלא בדיוק להיפך – לזהות את נקודת התורפה ולתמוך. כמו שעושים כשמישהו נפצע, במיוחד אם הוא אחראי על משהו שלנו – שווה לחזק אותו ולא להחליש.
אז אנחנו כתבנו בפייסבוק תמיכה בהם,
ענינו ללקוחות להרגע ושהכל יהיה בסדר,
ולא הטרדנו אותם אלא איפשרנו להם מרחב נקי מטלפונים, מתלונות ומפניות חוזרות ונשנות,
פשוט חיכינו שהם יעשו את העבודה שלהם ויחזירו את האתרים שלנו לאויר.

והם הצליחו בזמן קצר יחסית לתקן את הפרצה,
ובזמן ארוך קצת יותר להחזיר אתרים לאויר ולרשת הפעילה.

ראיית העולם שלי אומרת

לא לשכוח שזו מלחמה, מלחמת סייבר,
ואם מישהו נפצע – באים לעזור לו, לא נוטשים.
אחר-כך מסיקים מסקנות.
לא בשעת רתחה, לא בשעת כעס, לא בשעת מצוקה אלא אחרי שהכל נגמר.

ואתם … מה אתם אומרים –

• מי הייתם רוצים שיהיה לצידכם בשעת צרה?
• מי אתם ברשימה הזו?
• האם מי שאתם זה מי שאתם רוצים לצידכם?…