מרכז הדרכה

כלים מופלאים במתנה

טיפים מעולים

לתיפעול אתר וורדפרס

גולה כחולה גדולה עבר, עתיד והווה

מה הפלא שאני כל הזמן רוצה להסתובב בעולם? גדלתי על זה, והיום בעקבות משפט קטן נזכרתי בתום הנעורים, בסקרנות הגדולה לחקור את העולם, ברצון להכיר עוד ועוד אנשים, ליצור קשר…

שנות ה-70 ולתוך שנות ה 80, כשכבר הייתי נערה תמימה (בהשלמה לילדה תמימה, ובהמשך לאישה תמימה… זה כנראה לא עובר) הקשבתי בעונג לשיר הפתיחה של התוכנית Big Blue Marble וחלמתי להגיע לכל נקודה בעולם, לכל האנשים בעולם.
חלום שמתגשם כל פעם קצת, כי כל שיחה גורמת לי להכיר עוד מישהי/מישהו קצת יותר מקודם, כל טיול מאפשר לי להכיר עוד גרגר חול בעולם מתוך הערימה הענקית שעוד נשארה, ואני ממשיכה.

קודם כל הנה סרטון שיר הפתיחה –

נוסטלגיה במיטבה, נדמה לי שזה מה שגרם לפייסבוק להתהוות בשלבים מאוחרים הרבה יותר – הרצון לחיבור אנושי כלשהו בתוך המרחב הענק של העולם הכחול שלנו.

חוץ מזה צילום מרחוק של העולם בצורת גולה כחולה שקופה – נותן תקווה שהוא ימשיך להיות כזה גם אחרי שגזע האדם ייכחד, אחרי שנפסיק להרוס אותו. בעצם נראה לי שגם כאן יש שינוי, אולי אני אופטימית מדי היום, אבל איכשהו נראה לי שיש יותר אנשים שאכפת להם, ואיזו מאסה קריטית של שחיתות שכבר אי אפשר להסתיר ולכן גם שם יווצר שינוי בקרוב, כי החיים דרכם לזרום ולהשתנות כל הזמן.

אחרי טיפת האופטימיות הנה הסרט השני שמזמין אותנו להשאיר שם וכתובת וגיל, ושם במערכת של הגולה הכחולה יחברו אותנו למישהו אחר בעולם, כך נוכל להכיר, להתכתב ואולי פעם אפילו להפגש.
נכון שזה היה חזון אחרית הימים? אז הנה התגשם, כי דברים טובים מתגשמים בסוף, אולי לא בדרך המקורית שחשבנו עליה, אבל כן בדרך כלשהי. היום קל מאד להכיר אנשים מכל העולם, אפשר לשוחח בוידאו, והטיסות נעשו כל-כך זולות (עד פשיטת רגל…) שאפשר גם לנסוע ממקום למקום בקלות, לא כמו שהיה בשנות ה-70.

הכל אפשרי

מה, הילדה שקופצת לאחור על המכתבים זו לא אני? ברור שכן, או לפחות היתה אפשרות כזו אם הייתי איפה שצילמו את החלק הזה בסרט. ככה דמיינתי את הכל, שאני חלק מהעולם הגדול שם, כי הכל אפשרי.

אז זו נוסטלגיה, יופי, ונוסטלגיה היא חלק מהחיים של פעם, לא בדיוק מה שקורה היום, כי איכשהו החיים מתקדמים אבל קצת שונה, וגם אני קצת גדלתי… היום נפגשים במסך, הוא הפך להיות המראה הגדולה של החיים, כמעט כמו בשלגיה, אומר לנו מי אנחנו ומה אנחנו, עוקב ומשמיע קולות של אחרים ומה הם חושבים, מצליח להשכיח את הייחודיות שלנו בתוך המרחב האחד שנותר, ולכן אני חוזרת רגע לאחור כדי להזכר שלא מזמן היה דואר של נייר, לקח למכתבים זמן להגיע ולכן לסקרנות ולציפייה זמן להתהוות, היו רגשות אחרים שליוו אותנו לאורך היום והיתה הרבה סבלנות, כי החיים זזו קצת יותר לאט.

האפשרי של היום

הכל יותר מהר, זה טוב לקוצר הסבלנות שלי.
היום מכירים המון אנשים בלי שצריך לנסוע אליהם, זה פשוט נפלא ומרחיב את העולם האנושי שאני מוקפת בו, מאפשר לי לעבוד עם אנשים רבים גם אם לא הצלחנו להפגש אפילו פעם אחת.
היום אני יכולה ליצור דברים וירטואליים שאי אפשר להחזיק ביד (בניגוד לארגז שגמרתי לבנות אתמול) ועדיין אלו דברים מוחשיים ביותר שאי אפשר בלעדיהם.
והיום אני יכולה לדבר עם אנשים בלי הביישנות של פעם (אז התביישתי לכתוב מכתב ולבקש שיחברו אותי למישהו אחר בעולם, עד כדי כך…) כי – גדלתי. איזה מזל.

וכאן נגמרה פינת הנוסטלגיה של היום,
שמחוברת לפינת ההגיגים, והופס –
חוזרת לעבודה עם קצת השראה,
מוזיקה של זכרון מתוק ישן
וחיוך על הפנים.

fav
קראת, נהנית ובא לך עוד?
יש כמה אנשים חכמים שנרשמו כאן ועכשיו מקבלים את החדשות שלי לפני כולם.
שווה לך להצטרף… רק להרשם (עם שם מדליק, לפעמים השם צץ במייל) ולשלוח.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד