אני לא שמנה.
אני גם לא רזה.
אני משהו באמצע
עם עליות וירידות של –
– עונות השנה,
– עונות הזלילה,
– עונות מצבי הרוח
– ועונות אחרות שלא כותבים עליהן.
היום מי ששמנה יכולה לכתוב המון על מה שאחרים אומרים לה, על הזכות להיות שמנה, על האושר להרגיש אישה נשית בכל רמ"ח איבריה ועודפי משמניה, על העונש של מבטי האשמה הנשלחים מהסביבה, על משפטי החיזוק לגבי דיאטות כאלו ואחרות וחוסר משפטי החיזוק לגבי היופי הנשי במלוא שפעתו ועוצמתו…
על כל מה שאומרים, מביטים, חושבים ולא סותמים את הפה כי היא שמנה ולכן חשוב לעזור לה.
לצד הזכות להיות שמנה מתחילה הזכות להיות רזה, לאכול שני עלי חסה ליום ולא לקבל תגובות נזעמות מהפולניות שיושבות לידה ומזכירות לה שהיא יכולה למות מתת תזונה, שרואים לה את העצמות, שהקמטים הגיעו למקומות חדשים רק כי היא לא אוכלת, שהיא מזדקנת לפני הזמן והגיע הזמן לתת לזמן עידוד עם עוד כמה ביסים של אוכל…
על כל מה שאומרים, מביטים, חושבים ולא סותמים את הפה כי היא רזה ולכן חשוב לעזור לה.
אני תומכת בכל הדברים החיוביים האלו לשמנות ולרזות, כי אישה היא אישה היא אישה…
אבל אני באמצע –
אין לי זכויות של שמנה,
אין לי זכויות של רזה,
אני רק אישה שרוצה לרדת 5-6 קילו שהצטברו ולא להתנצל על זה,
או להרגיש נפלא עם הגוף שלי ולא להתנצל על זה.
איכשהו נראה לי שרוב הנשים כמוני, לא הכי מרוצות מהמשקל הנוכחי, יורדות קצת, עולות קצת, מתרגלות קצת, אבל אנחנו הרוב, ולכן אין לנו נישה תומכת שאומרת שאנחנו בסדר, ובאותה מידה אין לנו מקום להתלונן כשבא לנו להשיל את שכבת השומן הקטנה והלא מרשימה העודפת.
בכל פעם (בדרך כלל באביב) שאני מגיעה למצב לא נוח עם הגוף שלי כי נוצרים חיכוכים חדשים, אלו שבאים אחרי חורף מתוק במיוחד, או אביב אלרגי במיוחד, או סתם בן סו-שף שמכין בבית אוכל טעים, אני חשה צורך עז לעבור לתזונת קיץ קלילה ומשעממת, כזו שתחזיר אותי למימדי הרגילים המרגשים.
בכל פעם שזה קורה, אני צריכה לשמור את תחושותי לעצמי,
כי השמנות מתלוננות ש"את – אין לך על מה לקטר"
והרזות אומרות ש"את נראית ממש בסדר, על מה את מדברת?"
ואני נשארת בתחושה עצובה של חוסר פירגון מכל הצדדים,
כי אני לא שמנה מדי,
אני לא רזה מדי
ככה אני באמצע.
אז –
אני פותחת לעצמי קבוצת תמיכה שמבינה את המצוקה הקלילה שלי ומאשרת את קיומה,
אני פותחת קבוצת תמיכה לנשים שנראות טוב אבל רוצות להיראות יותר טוב
אני פותחת קבוצת תמיכה לנשים שנמאס להן האיסור לדבר על הרצון לרדת במשקל ולא לקבל את הגוף שלי ככה ולהנות ממנו – כי אני לא נהנית ממנו!
אני רוצה לרדת במשקל ממש קצת, אבל הקצת הזה עושה לי טוב על הנשמה כל פעם שמצליח לי.
אני שומרת על הזכות להגיד שהשמנתי ולא נוח לי עם זה,
אני מצהירה על הזכות לקטר על המשקל שלי ולא לאהוב את השומנים שלי
וטוב לי כך.
אני רוצה לאכול נכון לעצמי ופחות מהרגיל, אני רוצה לשמור על עצמי, אני רוצה להתאמץ בשביל זה,
ואני לא צריכה את התגובות של אף אחד
אם מותר לי לקטר על חוסר שביעות הרצון הגופנית שלי או לא!
לא צריכה את הביקורת שלכם על זה שיש לי ביקורת על עצמי, יש לי מספיק משלי.
ביקורת בכלל היא משהו מיותר ברגע שמתחילים לחשוב על ענייני משקל, אז עדיף בלי!
אני שמחה שלא נוח לי עם המעט (הרבה!) שעליתי בחורף
כי אני מתכוונת להוריד את העודפים האלו מהר ככל האפשר ואי נוחות היא תמריץ מצויין.
אני מבטיחה לעצמי להשתדל לשמור על מה שאשיג, אפילו שלא נוח לי בהתנזרות ההכרחית הנובעת מכך, ולכן כדי לעודד את עצמי יצרתי לי קבוצת תמיכה אישית….
!!כל הכבוד!@#$את גדולה (לא נורא)
$$%^^& אוהבת אותך !*&&**
… והכנתי לי לוח זמנים כולל כל מיני הטבות באמצע.
ההתחייבות הופכת להיות משמעותית יותר ותומכת יותר עם אחרים,
אז לשבוע הבא בכל יום אכתוב משהו על להפטר מעודפים,
וכמובן שבכל פוסט שייכתב תהיה גם תובנה מרחיקת לכת (ברור),
ואולי גם מתנה כזו או אחרת (לא מבטיחה).
כל האנשים שנמצאים בדיוק באמצע מוזמנים להצטרף לקבוצת התמיכה
לכתוב כאן, לכתוב שם, להתקשר, לנופף בדגלים ברגעים הנכונים, ולהיות יחד.
