שנות ה 70 העליזות

מאחר וההסטוריה חוזרת על עצמה,
גם האופנה חוזרת על עצמה,
ולאחרונה יש תופעה (מתסכלת / מאתגרת בשבילי)
ששנות ה-70 חוזרות על עצמן…
בגרסה מודרנית קצת יותר, אבל עם כל הדברים שבתור נערה לא ממש אהבתי, וגם היום אני לא ממש אוהבת, אבל זו אופנה ולכן היא משתלטת על הכל. עוד מעט המכנסיים יעלו אל קו המותן ולא נראה יותר פופיקים בחוץ (אבוי, לוחץ על הפירסינג) ויתרחבו מאד כמו אוהלים, נתרגל ונחשוב שזה יפה. ואין להזכיר את העיגולים שחזרו, על הגוונים הלוהטים והחזקים, הפסיכודלי שגלש משנות השישים לשבעים בקלילות, נשאר ונתקע והנה חזר, והעקבים המוגזמים. בכלל, שנות ה-70 נראות לי היום מוגזמות לגמרי, אבל נהניתי מכל רגע של נעורים בהן (וואי, זה מסגיר את גילי המופלג…).

אופנה, אין ספק, משפיעה על כל החושים ואנחנו מתרגלים אליה,
אז מה לזה ולחיים,
מה לזה ולעיצוב אתרים למשל,
או כל עיצוב שהוא, אם אנחנו כבר בקטע?
כי אנחנו מתרגלים גם לאופנות במסך היומיומי, ולכן לא שמים לב לדברים הרגילים אלא לאלו שחורגים מהשגרה.

אמנות העיצוב והיישום

זו נדנדה מסוכנת –
מקוריות – אם נלך על עיצוב לא קונבנציונלי אז לא נפנה לקהל בשפה מובנת ומקובלת,
שגרתיות – אם נעשה הכל כמו כולם לא יראו אותנו ולא נבלוט עם הייחודי שלנו.
הכל לטובת התדמית שנרצה לאמץ, ליצור עבור הקהל הרחב שיראה אותנו כמו שאנחנו רוצים וגם יבין את המסר.

אז בדרך כלל אנחנו בוחרים באמצע, שילוב כלשהו שנותן שפה מקובלת. אנחנו אוהבים לראות איך אחרים מעיזים להיות קצת שונים, אבל בתחום אתרי האינטרנט אני מוצאת שיש שעמום מוחלט, הגיוון עובר בין ריבועים/עיגולים מצד אחד, סרטים מצד שני, אמונות מתחלפות לגבי מה יותר טוב התוכן(!) העיצוב(!) הסרטים(!) כולם עם סימן קריאה וכולם מנצחים או מפסידים בשלב זה או אחר, כי למעשה השפה נשארת אותה שפה, והיא – מה שמצפים מאיתנו.

למי יש אומץ לעצב אחרת את האתר שלו?

אצלי זה האתר האישי, שמכיל בעיקר מסך לבן בדף הבית, פשוט כי לא באתי למכור שם כלום. את כל העסקים העברתי לאתרים אחרים, וכך נשארתי עם אתר נקי, לבן. אני אוהבת לבן. מבחינתי היה עדיף שהכל יהיה לבן עם כמה שפחות הסחות דעת, אבל מצד שני אני אוהבת לכתוב, אז הלבן נמצא רק בהתחלה. אמנם נראה לי שהאתר שלי די חריג בשטח, אבל בסופו של דבר גם בו יש סרגל ניווט למעלה, כל מיני הפניות למטה, סמל בצד אחד, נגישות גם… אתר רגיל.

אנחנו יוצרים שפה משותפת כי אין ברירה. אני מזמינה אנשים לאתר שלי ואני רוצה שהם ירגישו בנוח, לכן אני לא מסתירה את הקישורים השונים, אני מכוונת למקומות מסויימים ודואגת שיהיה נוח להגיע לשם, כי זו שפת האתרים. יש מוסכמות ולזרום איתם זה גם טוב, אמנם מוריד מהמקוריות אבל מוסיף לנוחיות, וכאן הנדנדה פועלת בלי הפסקה, בהתלבטות בין זו לזו, מצד אחד לבן וכלום, מצד שני בכל זאת – תקשורת מינימלית.

אז… כדי שנרגש בכל זאת –

תביאו לי אתר מקורי ואשמח בו
שעדיין ידבר בשפה של כולם
אבל יהיה כל-כך אחר שנדע כי יש פה משהו חדש
נהנה ונתרגש ונרצה להיות כמוהו
עד ההמצאה הבאה
או עד האופנה הבאה.

(בינתיים אני עובדת על אתר כזה, יום אחד כשהוא יעלה לאויר אני אתרגש בעצמי. עד אז כותבת את השאיפות).

fav
קראת, נהנית ובא לך עוד?
יש כמה אנשים חכמים שנרשמו כאן ועכשיו מקבלים את החדשות שלי לפני כולם.
שווה לך להצטרף… רק להרשם (עם שם מדליק, לפעמים השם צץ במייל) ולשלוח.